והעיר בורות רבים לה 

הנער גדל בעיר מתחת לאדמה והיא היתה מלאה בורות.
כשאנשים נפלו לתוך הבורות הם אמרו : קרה לי אסון נורא. איזו תאונה קשה, אני כנראה נענש. הגורל רודף אותי. כמה מסכן שהוא מת צעיר. הוא לא ייצא מזה, המחלה הזו קטלנית. מה שקורה לו עכשיו זה עונש משמיים. אי אפשר לשנות שום דבר. אתה לא מבין בזה תשאיר את זה למומחים. הוא לעולם לא יצליח לצאת מהצרה הזו. יש מוסכמות חברתיות. תתפשר. זוהי הקארמה שלו, ועוד כהנה וכהנה.
הנער פנה אל בני משפחתו לקבל תשובות על הבורות האלה אבל הם אמרו לו : תשמע, הבורות האלה קיימים מאז ומתמיד, הם חלק מהחיים ואין לך ברירה אלא לקבל אותם.

הנער גדל והיה לאיש צעיר ויום אחד נפל לתוך בור עמוק. גופו היה חבול ופגוע, הוא חש בלבו כאב וצער רב והוא זעק לעזרה ובזעקתו שאל: מה פשר הבורות האלה - מדוע נופלים לתוכם - מדוע יש כל כך הרבה כאב ?
ואז - הוא ראה סולם נשען בתוך הבור והוא החל מטפס מעלה. הטיפוס היה איטי וכשעלה מעלה ראה שזו עיר אחרת, כן, היא נראתה זהה ובכל זאת ידע שהיא שונה, אחרת. היו בה מקומות חדשים ללמוד, אנשים חדשים לפגוש אבל אחרי זמן מה נוכח לדעת שגם בעיר הזו יש בורות ואנשים נופלים לתוכם ואומרים את אותם דברים, כמעט, רק שהאיש הצעיר התחיל לראות ולהבין אחרת. הוא החל פוגש את הבורות הפנימיים שבתוכו וזה הקל עליו להתבונן על הבורות שסביבו בחוץ ולהבין אותם.
כל בור שניסגר בתוכו נתן לו אפשרות לפתוח דלת חדשה למחוזות אחרים של ראייה, ידיעה והבנה.

חלפו שנים, העיר השתנתה, האיש הצעיר בגר, הוסיף שנים והמשיך והתמיד במסע עם אותה הבטחה שהבטיח לעצמו כאשר נפל בפעם הראשונה לתוך בור.
הוא חקר ולמד את הבורות ולמד את ההפכפכות והמילכוד שבהם.
אחרי שהיה בטוח שהנה אין יותר בורות בדרכו שוב נפל לתוך בור והיה יוצא ומנסה ללמוד, להבין לשנות את הדפוס שיצר את אותו בור. לפעמים היה עוצר ליד בור ומנסה לעזור למישהו לצאת מתוך בור והיה נופל פנימה.
לפעמים היה עוצר ליד בור ומושיט יד למישהו בפנים. האיש היה עולה, יוצא מתוך הבור, אומר תודה והולך לדרכו.
לפעמים היה האדם שיצא מן הבור אוחז בידו ומחבק אותו וזמן מה היו פוסעים ביחד באותו נתיב.
לפעמים ישב ליד בור במשך שעות ודיבר ודיבר עד שאותו אחד בפנים אזר כוחותיו, טיפס ועלה. ולפעמים לא.
אחר כך החלו הבורות להעלם אבל לפעמים ענין לא סגור, מעגל שלא הושלם בתוכו, תהליך ריפוי מתמשך, ושוב היה נתקל בבורות אך הוא לא נפל לתוכם, הוא למד להתבונן ולהקשיב ולהכיר בכאב שבם, ולהמשיך הלאה.
ברבות הימים ידע שהבורות בעיר קיימים ויהיו שם תמיד, הם חלק מהעיר אך הם לא שלו - אם יבחר בכך.

שנים רבות עברו, עכשיו הוא סב, בחצר ביתו הוא יושב ונכדו הקטן עימו והם מחייכים למראהו של הכלב הקשיש החופר בקדחתנות בתלולית העפר שמתחתיה מצויה מחילת החולד.
אחר כך הם ימלאו את הבור באדמה וישתלו שם שתיל קטן של מרווה או ריחן ואולי פיגם - להתחלה חדשה...